כלבים, אוטיזם ואוקסיטוצין: מחקר פורץ דרך חושף את הקשר בין הורמון האהבה להתנהגות אימהית וכלבית

כלבים, אוטיזם ואוקסיטוצין: מחקר פורץ דרך חושף את הקשר בין הורמון האהבה להתנהגות אימהית וכלבית

בעלי חיים מבצעים לאורך חייהם פעולות רבות לצורך הישרדות והתרבות: חיפוש אחר מזון ובן זוג, הגנה עצמית, ולעיתים גם טיפול בצאצאים. הפעולות החברתיות הללו מוגדרות כ”התנהגות חברתית”, ובתוכן ההתנהגות ההורית, ובפרט ההתנהגות האימהית, נחשבת לאחת המרכזיות והחשובות ביותר. אצל יונקים, התנהגות זו כוללת הגנה, הזנה וטיפול בצאצאים, והיא חיונית הן להישרדותם והן לבריאותם הנפשית והפיזית. אצל כלבות, התנהגות אימהית מתבטאת בעיקר בהנקה וליקוק.

מחקר עדכני, שעוסק באחד הגנים המרכזיים הקשורים להפרעה בספקטרום האוטיזם (ASD), מציג לראשונה מודל של כלבים עם מוטציה בגן Shank3 — גן שבקרב בני אדם נחשב לאחד הגנים עם הסיכון הגבוה ביותר לאוטיזם. כלבים אלו הציגו פגיעה בולטת בהתנהגות החברתית: הסתגרות, ירידה באינטראקציה עם בני אדם, ובפרט ליקויים בהתנהגות האימהית. תופעות אלו, שדומות לתסמינים המאפיינים אוטיזם בבני אדם, חיזקו את השאלה האם ניתן לקשר בין מוטציות גנטיות לבין שינויים התנהגותיים בכלבים, בדגש על הקשר שבין התנהגות לבין הורמונים, ובעיקר הורמון האוקסיטוצין.

אוקסיטוצין (OXT) הוא הורמון חשוב במיוחד שמיוצר בהיפותלמוס, מופרש למחזור הדם וגם לחלקים שונים במוח, ויש לו תפקיד מרכזי בוויסות התנהגויות חברתיות, כולל היקשרות רגשית, תגובה לגורים ולטיפול בצאצאים. מחקרים בבעלי חיים שונים הראו שאוקסיטוצין יכול לגרום לתגובה אימהית גם אצל נקבות שאינן הרות, ולחזק קשרים רגשיים בין האם לצאצא. אצל עכברים עם פגיעה במערכת האוקסיטוצין נצפו פגיעות בהתנהגות אימהית, פגיעות חברתיות והתנהגויות חזרתיות — מאפיינים הקשורים גם לאוטיזם.

כעת, לראשונה, ממצאיו של מחקר זה הראו כי אצל כלבות עם מוטציה ב-Shank3 קיימת ירידה ברמות האוקסיטוצין בדם, ופגיעה בהתנהגות האימהית, בעיקר בליקוק הגורים. מעבר לכך, מתן אוקסיטוצין דרך האף שיפר בצורה משמעותית את ההתנהגות האימהית של הכלבות. תגלית זו מדגישה לא רק את חשיבותו של הורמון האוקסיטוצין בקשר בין אם לצאצא, אלא גם את הקשר האפשרי בין אוטיזם לבין תפקוד לקוי של מערכת האוקסיטוצין — קשר שייתכן ויש לו השלכות גם בטיפול בבני אדם הסובלים מאוטיזם הקשור למוטציה ב-Shank3. בהמשך למחקר פורץ הדרך, נערכה בחינה מדוקדקת של הכלבות המוטנטיות שנשאו מוטציה בגֵן Shank3, בהשוואה לקבוצת ביקורת של כלבות בריאות, בנות גיל דומה. כל הכלבות גודלו בתנאים אחידים ומבוקרים כל תהליך ההמלטה והטיפול בגורים תועד במצלמות, וההתנהגות נבדקה בעזרת סרטונים שאותם ניתחו שלושה חוקרים עצמאיים, מבלי שידעו האם הכלבה נושאת את המוטציה או לא.

בשלב ראשון נבחנו תגובות הכלבות מיד לאחר ההמלטה, שכללו פעולות חיוניות כמו קריעת שק השפיר, ליקוק הגורים, חיתוך חבל הטבור וצריכת השליה. כלבות בריאות ביצעו פעולות אלו באופן תקין, בעוד שאצל כלבה מוטנטית אחת (הומוזיגוטית) נצפתה פגיעה חמורה: היא לא קרעה את שק השפיר, לא ליקקה את הגורים ולא צרכה את השליה — מה שהוביל למות הגורים. כלבות מוטנטיות אחרות (הטרוזיגוטיות) הראו רמות משתנות של טיפול בגורים, אך באופן כללי ביצעו את רוב פעולות ההמלטה, כולל צריכת השליה.

לאחר מכן, נבחנה התנהגות אימהית ביומיום — ובעיקר שלושה פרמטרים עיקריים: משך ותדירות ליקוק, משך ותדירות הנקה, וזמן שהות בתיבת ההמלטה. נמצא כי כלבות מוטנטיות ליקקו את גוריהן פחות, הן מבחינת משך הזמן הכולל (בממוצע 278 שניות לעומת 8.6 דקות בכלבות בריאות), והן מבחינת תדירות הפעולה. גם מספר ההנקות היה נמוך יותר בכלבות המוטנטיות, אם כי משך ההנקה לא השתנה. בנוסף, גורים של כלבות מוטנטיות נראו פחות נקיים ורטובים יותר, דבר המעיד על חוסר טיפול מספק.

באופן מעניין, בבדיקת הדם שנלקחה מהכלבות לאחר ההמלטה, נמצא כי רמת ההורמון אוקסיטוצין הייתה נמוכה באופן מובהק בכלבות המוטנטיות. הורמונים נוספים שנבדקו, כגון אסטרדיול ופרולקטין, לא הראו הבדלים משמעותיים. הקשר בין רמת האוקסיטוצין לבין התנהגות הכלבות היה ברור — רמות גבוהות יותר של ההורמון נמצאו במתאם חיובי עם התנהגות ליקוק טובה יותר, בעוד שאסטרדיול ופרולקטין לא הראו קשר דומה.

בהתאם לכך, החוקרים ערכו ניסוי שבו הוזרק לכלבות אוקסיטוצין דרך האף — בשיטת טיפול בטוחה ושכיחה. כבר לאחר מנה אחת של 40 יחידות בינלאומיות (IU), חלה עלייה מובהקת ברמות האוקסיטוצין בדם, ולאחר מכן גם שיפור בהתנהגות — הכלבות ליקקו את גוריהן יותר, ובאופן כמעט זהה לכלבות הבריאות. טיפול קבוע באוקסיטוצין פעמיים בשבוע, לאורך שבועיים, שיפר באופן משמעותי את ההתנהגות האימהית, ושימר את התוצאות גם לאורך זמן. אף מעניין לציין שגם כלבות בריאות שטופלו באוקסיטוצין, הראו שיפור נוסף בטיפול בגורים, מה שמעיד על ההשפעה הרחבה של ההורמון.

מסקנות המחקר מצביעות על כך שמוטציה בגֵן Shank3, שמוכר כאחד הגנים המקושרים ביותר לאוטיזם בבני אדם, גורמת לפגיעה ישירה במערכת האוקסיטוצין ולשיבוש בתפקוד החברתי-אימהי גם בכלבים. באמצעות טיפול פשוט יחסית באוקסיטוצין, ניתן היה לתקן את הפגיעה ההתנהגותית — ממצא אשר פותח פתח לחשיבה על טיפולים דומים גם בבני אדם, במיוחד אצל אלו עם מוטציה גנטית דומה.

המחקר מציע תובנה עמוקה על האופן שבו גנטיקה, הורמונים והתנהגות חברתית שזורים זה בזה, ומדגים כיצד התערבות ממוקדת יכולה לשפר משמעותית את איכות החיים של בעלי חיים, ואולי בעתיד גם של בני אדם הסובלים מהפרעות חברתיות מורכבות.